מאמן כושר ביבנה - אסנת
אסנת התבוננה דרך החלון, צופה בטיפות גשם דקות שנחתו על השמשה בעוד יוגב האט את הרכב מול חדר הכושר.
"נו, בייבי," הוא חייך אליה, מניח יד על ירכה בחיבה. "תיהני. את צריכה את זה."
היא חייכה אליו בחזרה, מתרגשת, אבל גם קצת לחוצה. "תודה, בייב. אני אוהבת אותך. תודה שאתה מפרגן לי ככה."
הוא קרץ אליה. "ברור. את משקיעה בעצמך, וזה הכי חשוב."
היא נשמה עמוק, פתחה את הדלת וירדה מהרכב. כשהיא צעדה אל תוך המכון, הרגישה איך הלב שלה פועם קצת יותר מהר מהרגיל—מתח או התרגשות, היא לא הייתה בטוחה.
בפנים, המוזיקה הקצבית, ריח הזיעה המתערבב עם מטהר האוויר, והמכשירים המבהיקים גרמו לה להבין שזהו, היא באמת כאן.
ואז היא ראתה אותו.
יגאל עמד ליד עמדת הקבלה, משוחח עם מתאמן אחר. כשהיא התקרבה, הוא הבחין בה מיד. מבטו סקר אותה במהירות—לא באופן בוטה, אבל מספיק כדי שתשים לב.
"את אסנת, נכון?" הוא חייך. "ברוכה הבאה."
היא הנהנה, מחייכת אליו. "כן, פעם ראשונה שלי כאן."
"מצוין," הוא השיב, מוביל אותה לעבר האזור הפתוח. "נתחיל בקטנה, נעבוד על טכניקה. אין לחץ."
בהתחלה הכל היה רגיל—שיחות קצרות, הסברים מקצועיים. הוא עמד קרוב כשהדגים לה תנועה נכונה עם המשקולות, מתקין לה את המכשירים לפי המידה שלה.
אבל אז, לאט לאט, משהו בה החל להשתנות.
זה קרה כשהוא הרים את החולצה מעט כדי לנגב את מצחו, וחשף לרגע את השרירים החטובים בבטנו. אסנת מצאה את עצמה נועצת מבט לרגע אחד ארוך מדי.
"את בסדר?" הוא שאל בחיוך, תופס אותה על חם.
היא התעשתה מהר. "כן, בטח. פשוט... מנסה להבין איך אתה שומר על כזאת בטן."
יגאל צחק. "תני לי כמה חודשים איתך, וגם לך תהיה כזו."
אסנת הרימה גבה, נועצת בו מבט שובב. "מותר לי לגעת? להרגיש?"
הוא הופתע, אבל נראה מוחמא. "אממ... אם זה חלק מהלמידה שלך, אני מניח שכן."
היא הניחה יד קלה על שרירי בטנו, האצבעות שלה מחליקות לרגע על העור החם והמתוח.
"מרשים," היא לחשה, ואז קרצה. "אל תדאג, אחרי זה תוכל גם להרגיש את ה'שרירים' שלי."
הוא חייך, אולי מעט נבוך, אבל משהו במבט שלו השתנה.
אסנת נשכה את שפתה התחתונה לרגע, מסיטה מבט וממשיכה בתרגיל שלה, אבל ידעה שמשהו התחיל כאן. משהו שהיא לא ציפתה לו.
