אפרת והמאמן כושר
הייתי עייפה, עייפה מכל. מהרגע שקמתי ועד שנכנסתי למיטה בלילה, הרגשתי כאילו כל העולם נמשך ממני, מושך אותי למטה. הבית, העבודה, הילדים - כולם היו מצפים ממני להיות כל הזמן שם, לתת את עצמי, אבל לא נתנו לי את ההזדמנות להרגיש חיה.
בזמן האחרון, הלכתי לחדר כושר רק כדי למצוא זמן לעצמי, אבל לא ציפיתי לשום דבר מעבר לזה. לא הייתי צריכה אף אחד שימשוך את תשומת הלב שלי. ואז הוא היה שם.
המאמן. עיניו היפות, החיוך הממיס, והדרך בה הוא עמד, כאילו כל העולם היה מחוץ למקום כשהוא היה בסביבה. בהתחלה ניסיתי להימנע מהעיניים שלו, להימנע מהמילים שהיו כל כך קלות לו. אבל הוא מצא אותי.
“את יכולה יותר,” הוא אמר לי יום אחד, בקול שגרם ללב שלי להחסיר פעימה.
הייתי נשואה, אמא, אישה בוגרת. כל דבר כזה היה אסור. אבל משהו במילים שלו גרם לי להרגיש לא רק צעירה יותר, אלא גם נאהבת. לא רק רצויה, אלא כמו שאני לא זכרתי שאני יכולה להיות.
הפיתוי היה מתוק מדי, תחושה של אדרנלין ששוטפת אותי בכל פעם שראיתי אותו. כל אימון היה תירוץ. כל חייך החיוך היה סוד.
בהתחלה זה היה רק עיניים. אחרי זה, מילים. ואז הפגישה ההיא. לא תכננתי אותה. היא קרתה מעצמה. כל מה שרציתי היה להיות מישהי אחרת, מישהי שמרגישה משהו אחר - ולא מאמינה בזה יותר.
התחלתי לראות את עצמי דרך עיניו, ולא רק בעיני בעלי, הילדים, והחברה. ועם כל יום שעבר, הרגשתי פחות תסכול ויותר אמונה בכוח שלי לשנות.
הפעם הראשונה שנשארתי לאימון פרטי איתו הרגשתי כמו גניבה. כאילו יצאתי מהמסלול, מצאתי דרך לדלג מעל כל מה שידעתי ולבצע את הצעד הזה, הלא מוכר. אבל היה משהו בזה, משהו במבט שלו, שהפך את הכל למיותר.
"אני יודע מה את צריכה," הוא אמר לי. ידו הייתה כמעט נוגעת בכתפי, והרגשתי את חום גופו קרוב אלי. זה לא היה על האימונים, זה היה על משהו אחר, משהו שלא היה לי את המילים לתאר. משהו שהתפרץ כל פעם שצחקנו יחד, כל פעם שהעברנו את הזמן אחרי שכולם הלכו הביתה.
כשהמכון היה ריק, כשהרעש של מכשירי הכושר נפסק, היינו נשארים שם. הייתי מסיימת את סדרת האימונים שלי, ואז היינו מתחילים לדבר. הוא היה קרוב יותר ממה שצריך להיות, יותר מדי קרוב למישהו במצב הזה. אבל אני, לא ידעתי איך להפסיק. כל שיחה איתו גרמה לי להרגיש חיונית. היה בו משהו מסוכן - אבל גם ככה לא הייתי צריכה עוד שום דבר ברור. אני הייתי שם, הייתי מוכנה לקחת את הסיכון הזה.
"אני חושב שאת יכולה יותר," הוא היה אומר בזמן שעמד לידי, כאשר הייתי מנסה להרים משקולות כבדות מדי או לבצע תרגילים שלא הייתי בטוחה אם אני יכולה. כל מילה שלו הייתה סיפור חדש. כל מילה שלו היתה דרך נוספת להתחמק מהמציאות.
העברנו שעות יחד, כל אימון אישי היה יותר מהתמקדות בגוף. הוא לא רק שיפר אותי פיזית, הוא נתן לי את ההרגשה שכבר שכחתי, מזמן. כל אימון הסתיים בשיחת סיכום פרטית, כל ערב הפך לרגע קטן שבו יכולתי להיות רק אני, ולקבל את כל תשומת הלב שלו. הוא היה שם, בתשומת הלב הזאת, וידעתי שברגעים הללו - הייתי חשובה.
הייתה אווירה כזו, שהרגעים האלו לא היו "שלנו", אך היינו ממשיכים להיות שם, כל פעם קצת יותר.